החלטה בתיק בר"ע 32358-12-11

הנשיאה נילי ארד

1. אחדות - ארגון עובדי החוזים במגזר הציבורי, הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בקשת צד ובקשה למתן צווי מניעה זמניים בהליך קיבוצי נגד המדינה, באופן שתימנע מניהול משא-ומתן עם ההסתדרות, וכן תימנע מחתימת הסכם קיבוצי בנוגע לעובדי מדינה המועסקים בחוזים אישיים.

הבקשה לסעדים זמניים נדחתה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת  חנה טרכטינגוט ונציגי ציבור מר איתן ליברוט ומר גדעון הבר; ס"ק 33320-11-11). על החלטתו של בית הדין האזורי הגיש ארגון אחדות בקשה למתן רשות ערעור, מושא ההליך שלפניי (להלן גם: הבקשה).

2.   במסגרת הדיון בבקשה ובהתאם להחלטתי, הגישו הצדדים להליך טיעונים מפורטים בכתב. לאחר בחינת כלל החומר, לרבות טיעוני הצדדים והחלטת בית הדין האזורי, באתי לכלל מסקנה כי אין מתקיים טעם משפטי המצדיק מתן רשות ערעור, וכי על כן דין הבקשה להידחות. טעמיי לכך אבאר להלן.

                                                  ההליכים בבית הדין האזורי

הבקשה לצווי מניעה זמניים

3.  ביום 17.11.2011 הגיש המבקש (להלן גם: ארגון אחדות) לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בקשת צד בסכסוך קיבוצי ובקשה בהולה למתן צווי מניעה זמניים נגד המדינה בלבד.

במסגרת הבקשה לסעדים זמניים עתר ארגון אחדות לצו מניעה זמני "האוסר על המדינה לנהל מו"מ עם ההסתדרות (או עם כל ארגון עובדים אחר פרט למבקש) בעניין החוזים האישיים". בנוסף, ביקש הארגון צו מניעה זמני "האוסר על המדינה לחתום על הסכם קיבוצי החל (או המתיימר לחול) על העובדים בחוזים אישיים המועסקים במדינה (למעט חתימת הסכם קיבוצי עם המבקש)". סעדים זמניים אלה התבקשו בדחיפות כדי "למנוע ניהול מו"מ וחתימת הסכם ו/או הסכמים  קיבוציים, שנועדו  לפגוע בחירות ההתארגנות של עובדי המדינה המאוגדים במבקש". (להלן : הבקשה לסעדים זמניים).

ארגון אחדות טען כי אין מדובר בסכסוך בין ארגוני, וכי אין לו יריבות עם ההסתדרות אשר "מעולם לא ייצגה ולא התיימרה לייצג את העובדים בחוזים האישיים".

ביום הגשת הבקשות, הורה בית הדין האזורי על צירוף ההסתדרות להליך, כצד נדרש.

4.     עיקר טענותיו של ארגון אחדות סבו על היותו "ארגון עובדים צעיר שזה עתה קם, ושבמסגרתו התאגדו ומתאגדים באינטנסיביות עובדים בשירות המדינה המועסקים לפי חוזים אישיים ושלא זכו להגנה ארגונית משום סוג". בתוך כך, טען, כי הוא "ארגון עובדים פורץ" המייצג את העובדים בחוזים האישיים המהווים יחידת מיקוח נפרדת ובלתי מיוצגת; וכי מטרתו לחתום על הסכם קיבוצי בשירות המדינה בכללותו, או בכל אחד מן המשרדים או היחידות במדינה, שיגן על זכויות העובדים בהסכמים אישיים.

עוד טען, כי מעת שנודע על התאגדות העובדים בחוזים אישיים במסגרת ארגון אחדות "החליטה המדינה (בשיתוף פעולה עם ההסתדרות הכללית, שאיננה ומעולם לא היתה  ארגון יציג בקרב בעלי החוזים האישיים) לנהל מו"מ במגמה לחתום עם ההסתדרות הכללית על הסכם קיבוצי שיחול על העובדים בחוזים האישיים".

על כך הוסיף וטען, כי חתימת המדינה על הסכם קיבוצי "עם גוף שאינו מייצג במשך שנים במוצהר ובמופגן את בעלי החוזים האישיים, מהווה פגיעה בחירות ההתארגנות שלהם, והוא מהווה גם פגיעה במעמדו של המבקש כארגון העובדים היציג שלהם"; וכי הלכה למעשה, מדובר "בניסיון פסול וחסר תום לב להשתלט 'השתלטות עוינת' על יחידת המיקוח הנפרדת של בעלי החוזים האישיים, שבמשך שנים הוגדרה על ידי המדינה (וההסתדרות) כיחידה בלתי מיוצגת" כדי להבטיח את "חיסולו" של ארגון אחדות.

5.      ההסתדרות מצידה, הגישה בקשה למחיקת בקשת הצד והבקשה לסעדים זמניים שהגיש ארגון אחדות, ולדחייתן, בהיותן ריקות מתוכן. לטענת ההסתדרות, היא בלבד הארגון היציג של עובדי המדינה, המהווים יחידת מיקוח אחת בשירות המדינה (להוציא ארגוני עובדים פרופסיונאליים); כי ארגון אחדות לא הוכיח מעמדו כארגון עובדים; וכי המשא-ומתן בין ההסתדרות ובין המדינה מתקיים בחסות בית הדין הארצי לעבודה, כפי העולה מהחלטת נשיאת בית הדין הארצי בעניין ה"מגה שביתה"  (סק"כ 8375-11-11 לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים - ההסתדרות הכללית החדשה).

6.      המדינה טענה אף היא, כי דין הבקשה להימחק על הסף, בין היתר, בשל כך שלא הוברר  מעמדו של ארגון אחדות; וכל עוד לא הוברר כי מדובר בארגון עובדים יציג אין למדינה חובה לנהל משא-ומתן עם המבקש. מה גם כי שארגון אחדות לא מיצה את ההליכים במגעיו עמה.

הוסיפה המדינה וטענה, כי לאמיתו של דבר, לב ליבה של בקשת הצד אינו בסכסוך בין הארגון לבין המדינה,  אלא בסכסוך ארגוני בין ההסתדרות הכללית לבין הארגון. על כן, טענה המדינה משהמדובר בסכסוך בין שני ארגוני עובדים, הסמכות העניינית נתונה לבית הדין הארצי, מתוקף הוראת סעיף 25 (2) לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט - 1968 (להלן גם החוק) .

החלטת בית הדין האזורי, מושא בקשת רשות הערעור

 7. לאור כלל החומר שהובא לפניו, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי ארגון אחדות (להלן גם: המבקש) "לא עמד בהוכחה לכאורה כי הינו ארגון עובדים" וכי לא פנה כלל למדינה בהצגת תביעותיו. אי לכך נדחתה בקשתו לצווי מניעה זמניים. עיקר טעמיו של בית הדין האזורי בהחלטתו, מושא הבקשה שלפניי, היה באלה:

א.      נקבע, כי הבקשה לסעדים זמניים מוקדמת. זאת, נוכח העובדה שהארגון "הצהיר כי טרם פנה למדינה בבקשה לנהל מו"מ", ולא הסביר התנהלותו זו. עוד נמצא כי במהלך הדיון הצהיר המבקש "כי אינו ארגון יציג וכי טרם פנה למדינה. לדבריו אין טעם לפנות אל המדינה בטרם הפך לארגון יציג בשירות המדינה או באחד מסניפיה". נוכח הצהרת המבקש, קבע בית הדין כי אין להכיר במסלול של "פנייה ראשונה לבית הדין כדי למנוע מהמדינה ניהול מו"מ ביחס לקבוצת עובדים מוגדרת, ללא שנעשתה אליה כל פנייה" מטעם הארגון.